שיעור היוגה היה מוצלח, עד שדימיינתי את טראמפ על המזרן לידי
היוגה מתאימה מאוד לעידן הניאו־ליברלי שבו כולם בחרדה. השיעור הראשון שלי התחיל מוצלח, אבל אז המציאות השתלטה
היוגה מתאימה מאוד לעידן הניאו־ליברלי שבו כולם בחרדה. השיעור הראשון שלי התחיל מוצלח, אבל אז המציאות השתלטה
המקרים של אמהות שרוצחות את ילדיהן הם תמרור אזהרה לחברה הפטריארכלית והמיליטנטית שלנו
כיצד תשפיע כהונתו של הבריון טראמפ על הישגי הפמיניזם וזכויות הנשים? פרופ' פרנסס רדאי, משפטנית ויועצת לזכויות אדם באו"ם, סבורה שבחירתו היא סימן להתחזקות הפוליטיזציה של הדת בארצות הברית וצופה רגרסיה בתהליך השחרור של הנשים מההגמוניה הפטריארכלית. אפשר להתנחם בתקווה שטראמפ יהיה גרוע כל כך, שהוא יזכיר לכולנו את חשיבות המאבק הפמיניסטי
האמנתי ללוח העתיק של המאיה, ובסוף דצמבר 2012 מרחתי ליפסטיק ויצאתי לשבת בחוף הים לקראת בואה של האפוקליפסה. היא לא באה, אז הלכתי לקרוא שירים בבית ביאליק
רציתי לחמוק קצת מהאסונות ההומניטריים ומהמולת הפייסבוק ואז גיליתי שבמזרח התיכון קרבות איומים מתנהלים גם בבתי קפה. כנראה האפשרות היחידה היא לברוח לפינלנד
מדוע כולנו מצייתים לנורמות חברתיות, כתובות בחוק ושאינן כתובות בחוק: מתגייסים לצבא, נהפכים לעובדים, יולדים ילדים?
כמו המארחים ב"ווסטוורלד", כולנו רוצים להשתחרר ולגלות את החירות, האושר והיצירתיות. אבל השחרור הזה לא יבוא מידיהם של המפונקים, שעתותיהם ובחירותיהם בידיהם
להצביע לניאו־ליברליזם הדורסני של קלינטון זה לא פמיניסטי יותר מאשר להצביע לפרודיה על הגבריות שמציע דונלד טראמפ. אבל זה משהו שנשים חייבות לעצמן
הדור שלנו מתייחס לישיבה בבית הקפה באותה הרצינות שהבייבי־בומרס מתייחסים לבחירת דירת ההשקעה שלהם. כנראה בצדק
שנים רבות סירבתי להיהפך לזומבי־הטלוויזיה שראיתי סביבי, וגם כשנפלתי קמתי חזקה יותר. ואז הגיע הסטרימינג והבהיר את מה שניסיתי לשכוח ממנו: עם טלוויזיה טובה, אין יותר צורך בעולם
ניסיתי מאוד להיות להיות חלק מהקבוצה המצומצמת שזוכה לשלוח את ילדיה לגן מסובסד ומפוקח. רק אחרי שהתקבלתי הבנתי שאין דבר שאני מייחלת לו יותר משביתה
הנמרות האסיאתיות המנומרות שהסתובבו בבניין לא נתנו לשכן מנוח. עד שיום אחד הבחנתי בשינוי. כך הבטתי לגזענות בלבן של העין, עד שנמסה לטוב לב טהור
ואולי זה בכלל לא מוסרי לעשות רווחים מנדל"ן? הרי מדובר ברווח על חשבון אחרים — לא הוגן שמישהו אחר יעבוד במקומך ויממן אותך שעה שאת יושבת רגל על רגל — וזוהי המשמעות של דמי השכירות. שינוי כזה מצריך לא פחות מוועדת ביטון של הדיור
חגיגות הצנזורה בישראל מנסות לנקות את האמנות מביטויים אלימים לכאורה, אבל זה מאבק אבוד מראש. האלימות האמיתית תמשיך לבעבע
בזמן האחרון, כשאני מסתובבת ומחפשת דירות ורואה שמחיריהן עלו בעשרות אחוזים מאז המחאה השכוחה ההיא, אני מתחילה לחשוב על מים
נסעתי לניו יורק, שם גן העדן בנוי מעל מרבצי הגיהנום והניאו־ליברליזם שולט בכל
אנחנו לא יכולים לגייס את ההון הדרוש לרכישת דירה. לכן נידונו להמשיך לשכור דירות, ובכך לעזור לבעלי הדירות לגייס את אותו ההון עבור ילדיהם
מלנכוליה, דיסוציאציה במישור הפסיכו־פיזי בעת ולאחר מפגש עם נשים. זוהי הטסטריה, החור השחור שבולע אליו את בני המין שאימצו אליהם את הקפיטליזם, ומשאיר אותי רווקה ותמהה
אפילו הטקסט של טיפת חלב מזהיר מפני החורבן העומד לבוא על היולדת. כי הריון, לידה וגידול ילדים הם זירות פוליטיות מוסוות, שהמאבק בהן הוכרע מזמן
האדם המלנכולי קרוב יותר למציאות, אבל האם תפיסת העולם דרך פריזמת הנפש המועקת עשויה לשחרר אותנו מהאלימות?
המוות והמצוקה, צחנת השתן וניחוח האשפה, העייפות והמלחמה, הפחדים והלב השבור — כל אלה לא יכולים לעונה הזאת, האופטימית להכעיס
זו הולכת להיות הפריצה שלי לתוך המיינסטרים, אמרתי לעצמי, הגיע הזמן להפוך לקונסנזוס ולפתוח בקריירה רווחית בכתיבת שירה
אכזרית ככל שתהיה, כולם משוכנעים שהפתרון נמצא בשגרת עבודה. אבל מי באמת משמיע את קולם של העובדים? ומה לגבי, עובדת שלא מן המניין?
ברומן הרומנטי, כמו בפורנוגרפיה, מתקיים טרור פונדמנטליסטי של הרגש. וזו סיבה מספקת להתייחס אליו כמסוכן באותה המידה
לרגע נדמה היה לי שיש סיכוי להילחם מלחמה צודקת. קמתי ויריתי את כל התחמושת שלי על הטייקון. אחר כך כולם התנהגו כבני תרבות
אבא, אבא, אומר הבן שלי ללא הרף, וגם אני ממשיכה לומר אבא, אבא, אבל אין מענה. רק דרישת שלום פה ושם
דווקא הבחילה שלי, האיומה, הכבדה, המתפרצת, היא זו שנשכחה ברשימת הסימפטומים שדיקלמתי לרופא. האם אני משקרת לעצמי? ואולי אני לא מספיק חולה?
אם תאוות הבצע היא טבעית, אינסופית ולא ניתנת לשליטה, למה כולם מנסים כל כך להסתיר אותה?
כדי שיהיה לי מספיק כסף ליהנות מהחיים אני חייבת לאהוב אותו אהבה חסרת מעצורים, באמת ובתמים, ללא משוא פנים וללא פקפוק
מי שנולד לתרבות המערבית הליברלית אוהב לחשוב שאף פעם לא מאוחר מדי. אבל זה לא נכון. יש מאוחר מדי, וההוכחה נמצאת אצל אמא שלי במגירה