בין הדה-פרסונליזציה לדיכאון אני מצליחה להעלות איזו תמונה לפייסבוק בה אני חוגגת שינוי פריזורה ולקבל עליה 260 לייקים. בזאת בחרתי לשתף, אבל לא את החיים האמיתיים שלי
אהרון, הילד שאני מטפלת בו, עולה אחרי במדרגות, מנסה להדביק את הקצב שלי. הוא מביט אליי ואומר לי "תמר, כשחג המולד יגיע, אנחנו נכין עוגיות לסנטה קלאוס, נכון?“. אני מסתכלת עליו ומתמלאת בדמעות. אני מקנאה בו, אני מקנאה בו שהחיים שלו מלאים בעוגיות ובמשחקים בשלג. אני מקנאה בו שהוא לא עולה מהר את המדרגות כי הוא נהנה מהטיפוס ואני לא. אני רואה את המדרגות ואני רוצה רק לטפס אותן כמה שיותר מהר, אני לא רוצה לבזבז את הזמן שלי, אני לא רוצה להרגיש איך הנשימה שלי נעתקת בכל פעם שצלחתי עוד מפלס. אני יודעת שבקצה המדרגות מחכה לי אוכל של בית, מחכה לי המיטה שלי ואולי מחכה לי גם אהבה, אבל אני לא מצליח ליהנות מהטיפוס.
לבסוף, כאשר אגיע הביתה, אצלם תמונה בפוזה הכי מחמיאה שאוכל, לאחר 20 נסיונות בשביל כמה לייקים בפייסבוק. אבל לעולם לא אעלה תמונה שלי בוכה אחרי שיצאתי לדייט בודד עם בחור והוא לא דיבר איתי יותר. כולם ימשיכו לשלוח הודעות בסגנון: "ואוו, נראה שאת עושה חיים בברלין". הם מפרגנים ושמחים בשבילי ואני מבפנים מתכווצת.
בהיעדר תחבורה ציבורית של ממש מציאת טרמפים היתה הדרך היחידה שלי להגיע לבלגרד. הטעות שלי היתה שהתעקשתי לצאת לבד ולטייל כאילו אנחנו שתיים. טרמפ נורא גרם לי לתהות: האם פעלתי מתוך אומץ או טיפשות?
"טיול הטרמפים שלנו לא עומד לצאת לפועל", הודיעה לי פאולה יומיים לפני היציאה. סבתא שלה חולה והיא נאלצת לבטל. תכננו לתפוס טרמפים מברלין עד אתונה. וכמו כל החלטה שאני עושה בחיים, לקחו לי עשר דקות להחליט שאני יוצאת. טיפשות או אומץ? ימים יגידו.
יוהאן וקתרין, ההורים המארחים שלי, הביעו דאגתם. "שלחי מספר רישוי של כל רכב שאת עולה עליו", הפצירה בי קתרין בזמן שיוהאן ניגש לחדרו כדי לחזור עם סכין מתקפלת בצורת כרטיס אשראי שאפשר לשמור בארנק. הדאגה שלהם מצליחה לערער אותי.
לא קל לי לדבר על אהבתי לנשים. אוכל לספור על יד אחת את מספר הפעמים שבהן הזדמן לי לנשק אישה. אבל כל פעם כזו היתה מרגשת ומסעירה כמו הנשיקה הראשונה. עדיין לא הצלחתי להבין את היחסים המורכבים שיש לי כלפי המין הנשי. תמיד מצאתי את עצמי מהופנטת מגוף של אישה אבל מעולם לא הצלחתי לפתח רגשות כלפי אף אחת. ואז הגיעה רוזי.
זה היה יום ראשו��, נכנסתי לפינת העישון במועדון בברלין כדי לשאוף אוויר "צח". בחורה גבוהה ורזה עם שני גולגולים בשיער יושבת שעונה על הקיר, צוחקת. היא מוקפת בחברים אבל רק היא מאירה את החדר בחיוכה ומושכת את תשומת ליבי. בקלות בלתי מוסברת התחלנו לדבר ולגולל את סיפור חיינו. שאלתי את רוזי אם אוכל לנשק אותה. היא ענתה בחיוב. בלי שהבחנו חלפו להן שלוש שעות וכולם מסביבנו נעלמו. מלאת התרגשות שהכרתי בחורה מדהימה ובתקווה שלמה שזו לא התאהבות מועדונים טיפוסית, כזו שהשלתה אותי כמה פעמים בעבר, הזמנתי אותה לארוחת צהריים בביתי.
מייק ואני מתהלכים ברחובות שכונת נויקלן הברלינאית אחרי ערב טריוויה בפאב שכונתי. סיימנו במקום התשיעי והמכובד אבל את התשובה לשאלה כיצד ייגמר הלילה שלנו טרם ידעתי. הגענו לספסל מבודד שהואר על ידי פנס רחוב שכאילו וקרא לנו להתקרב אליו. התיישבתי והרגשתי לרגע שחזרתי לגיל 16, למושב, אני שוב בגני הדר. לא שכבנו כבר חודש, מייק ואני, והערב זה עומד לקרות. אני מוליכה את מייק אחריי, בחיפוש אחר פיסת אינטימיות בעיר הגדולה. אנחנו עולים במדרגות ומגיעים לאתר בנייה, חשוף וריק פרט למספר מכוניות חונות. ווידאתי שוב ושוב שאין אף אחד בקרבתנו, שוכחת מהעובדה שאולי אחרי 13 שעות עדשות המגע שלי כבר סיימו את עבודתן.
מצאנו חומה להישען עליה, מצדנו הימני עומדת מעלית. באמצע האקט, כשגבי מופנה למייק, הבחנתי בדמות מרוחקת מאיתנו. לא עצרתי, אולי הדמות העמומה בסך הכל עומדת שם. כשהיא החלה להתקרב אלינו, החלו גם חושיי להתעצם - עד למפגש בינינו. מולנו עצר גבר זר, צעיר אולי בשנות ה-20 לחייו, עם מבט חלול בעיניים. מחשבה אחת עלתה לי בראש, המפגש הזה עשוי להיגמר באחת מהדרכים הבאות: או שהבחור הזה אונס ושודד אותי, או שיהרוג אותי - זו הרגישה כאפשרות הטובה ביותר מבחינתי. אחרי פרק זמן שהרגיש כנצח, פנה אלינו הצעיר ושאל: "המשטרה כבר הגיעה?"
