כבר שנים שהצלמת תמי קליין מלווה את בנותיה עם המצלמה (מיה מגיל שמונה עד גיל 12 ואמה מגיל חמש עד גיל תשע): "אני מתבוננת בהן בפליאה גדולה שמלווה בחרדה גדולה. יש בי צורך עז לגונן עליהן ובאותה העת לחשוף אותן"
כיצד זה מרגיש להזדקן? מה אנחנו משאירים כאן אחרי שאנחנו עוזבים את העולם? מדוע אני כל כך עסוק בזה? אלו השאלות שביקשתי לשאול בפרויקט זה אשר החל לגמרי במקרה והפך בלי כוונה לפרויקט צילומי
מסע בין תחנות הרכבת הקלה בירושלים ופסיפס האנשים שעובר בהן, בדגש על התייחסות למרקם החברתי והאורבני המשתנה משכונה לשכונה תוך כדי התקדמות בין התחנות
מבחר עבודות בולטות של של בוגרי מחלקת הצילום של במכללת הדסה, מוסררה ובצלאל
מכל ביקוריי בערים גדולות התרשמתי שכולן בעצם אותו דבר, עם איזה פולקלור מקומי קטן וקל לעיכול, ובשלב כלשהו זה פשוט גורם לאכזבה ועייפות גדולה. בזכות נסיעת עבודה ניתנה לי הזדמנות לבקר במקום שלא הייתי בוחר לנסוע אליו, ולראות את מקורות הפולקלור, שבשלב זה הופך להיות במידה רבה מיתוס שמצטט את עצמו
דרור גרתי יצא למסע מצולם בדרך שסללו ובה מצאו את מותם מיליונים מתושבי ברית המועצות שנשלחו לעבודות כפייה בסיביר
בסדרה "וביום השלישי", מוצגים פירות וירקות מסוגים שונים. הסדרה משקפת את האלמותיות של אותם פירות וירקות שהתרגלנו לראות בהקשר אחר לגמרי: על המדפים, במקררים ועל הצלחות - ולרוב אנו לא מקדישים להם מחשבה רבה. אלו שהיו פה לפנינו ויהיו פה אחרינו, מובאים בסדרה בכל הדרם והופכים, לרגע, למרכז היצירה
בשנים האחרונות אני חוקרת את ההתנסות הצילומית במפגשים פרטניים קצרי טווח ובסדנאות קבוצתיות. אני מנסה להבין לעומק את המרכיבים האמנותיים, הרגשיים והרוחניים הבאים לידי ביטוי במפגשי הצילום
הופעתו השניה של הצלם אליאן לאבוילה בבלוג, אינה פחות מרשימה מהראשונה. זהו אלבום משפחה אינטימי המתעד את החיים של שישה אחים ואחיות (הילדים של לאבוילה), החיים בטבע בצרפת הכפרית, לא רחוק מבורדו
התגייסתי למילואים בגיל 27, בלי שעשיתי שירות סדיר כלל. גם 19 שנים אחרי אני מתרגש לשרת כמו שרק ילד יהודי שגדל בגולה יכול, למרות שגיליתי שבצבא שום דבר שנכון שיקרה, לא קורה באמת
שלוש וחצי שנים שאני מצלם את אזור מאה שערים בירושלים. פרויקט שהתחיל כקטן הפך במהרה לאובססיה של ממש, עם ארכיון שהולך וגדל אט אט למימדים עצומים
כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לבקר אצל סבתי אחת לשנה. זו היתה תמיד נסיעה לעולם חדש לגמרי, מלא חמימות, רוגע והרמוניה, שבו הזמן עבר לאט, המילים נאמרו בהרהור והמבטים היו ארוכים יותר
הצצה לפורטפוליו של ג'ו גרייר, צלם שבכלל רצה להפוך לכומר והיום מחזיק בחשבון אינסטגרם עם כחצי מיליון עוקבים. לפני מספר שבועות ביקר בארץ
באוהל לבן, בשימוש בפרקטיקה מהמאה ה-19 צילמו אלדד מנוחין ועומר יאיר את משתתפי המידברן לצילומים שהם ההפך הגמור מהעידן הדיגיטלי
"ארץ יולדת", סדרת תצלומים שצולמה בין 2001-2005 עוסקת בחרדת האם במציאות הישראלית ובכלל, תוך שימוש מפורש בסימבוליקה מקומית כגון מגן דוד ופרחי דם המכבים. העבודה על סדרה זו, שרובה טרם הוצג, החלה ב 2001, בתקופה של יאוש אפוקליפטי בישראל, עם התפוררות תהליך השלום שהחל באוסלו ופריצת האינתיפאדה השנייה
סוזנה הרהורצק אינה מכירה את הנשים שצילמה, הן עברו על פניה במשך שנה בנמל תל אביב. השאלה, האם לעשות שחזור ואיזה, מעסיקה נשים רבות שעברו כריתת שד בעקבות מחלת הסרטן. הסקרנות וההתעניינות סביב הצורות השונות של החזה הנשי, הופכת לעיסוק אובססיבי אצל נשים אלה
סדרה נוגה של הצלם דודי חסון ממושב עין הוד שנוצרה עבור הגיליון הראשון של המגזין Milk and Honey, שייצא תחת הכותרת "innocence", ומציג יותר מ-30 עבודות מקוריות של אמנים ישראלים
הצלם אורי ברקת חורט על גבי הנגטיב לאחר הצילום, פועלה שנראת שנובעת מכעס וכאב אך גם כזאת שיוצרת חירות ושקט
בספר חדש פיטר ואן אגטמאל מייצר דיוקן אמריקאי אישי
דגכגדכ
כמה עבודות מבית התפוצות - מוזיאון העם היהודי מציגות רטרוספקטיבה העוסקת בחייו וביצירתו של הצלם דוד שימין, המכונה דיוויד סימור, המכונה שִים
כאלף פליטים מאפגינסטאן מחפשים מחסה במחסנים הנטושים של תחנת הרכבת הקפואה בבלגרד, שם מגיעות הטמפרטורות אל מתחת לאפס. הצלם קובי וולף היה שם לפני מספר שבועות ותיעד את ההתמודדות הקשה
ב-11 בספטמבר 2001 נפגעו רבים: קרבנות המגדלים והמטוסים, יקיריהם השבורים מיגון ועיר איקונית שקו הרקיע שלה השתנה לעד. אך מאז ועד היום יש גם את אלה שמתמודדים עם בעיה קשה של אי הבנה תרבותית, אפליה ומעשי אלימות בגלל הקשר המיוחס להם עם התוקפים - האמריקאים המוסלמים
הצלמת תמר מטס בחרה להרכיב סדרה מתמונות שצילמה בין גיל 14 ל-17. היא ליוותה חלק מהמצולמים לאורך כל התקופה, ואת חלקם "ראיתי פעם אחת בלבד והתמזל מזלי לתעד אותם"
